5 דברים שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי
לפעמים, עומס חיי היום-יום שלנו גורם לנו לשכוח את העבודה הנפלאה שלפנינו כהורים, ובסופו של דבר אנחנו צועקים על ילדינו ומתווכחים איתם.
אנחנו לא עושות את זה כי נמאס לנו מהם, אלא כי העייפות הנובעת מהמשימות האינסופיות שיש לנו, בנוסף להיותנו אמא, יכולה לגבות מחיר.
אומרים שלהיות אמא זו משימה קשה, וזה בטוח! אבל זה גם יכול להיות המתנה הטובה בעולם.
לפעמים אנחנו אלה שמציבים לעצמנו יעדים מאוד גבוהים. אנחנו רוצים ילדים מושלמים שלא מרימים את הקול ולא מלכלכים את הבגדים וגם שקטים ומקבלים את פנינו בנשיקה.
אנחנו רוצים שילדים יקבלו ציונים טובים, שיהיו להם חדרים נקיים לחלוטין, יקראו ספרים שלמים בגיל 6, לא יבלבלו את השיער שלהם, לעולם לא יאבדו את הצעצועים שלהם, ויכינו את שיעורי הבית בעצמם...
אנחנו רוצים ילדים מהסוג שקיימים רק במגזינים!
אז מה שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי היה:
מושלם הוא אויב הטוב.
כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי, למדתי שאני לא צריכה להיות אמא מושלמת. אני לא בתחרות יומית להוכיח שום דבר לאף אחד.
הבנתי שהילדים שלי מעדיפים אותי כשאני לא מושלמת ולא מתכננת הכל, ויכולים להיות יותר ספונטניים ומאושרים.
אולי קיפול הבגדים מחר או שטיפת כלים בזמן אחר גורם לי להיות אנושית יותר, מאושרת יותר, ואמא רגועה יותר. זה הופך אותי לאמא טובה יותר.
אולי הבית שלי לא נראה כמו שער מגזין, אבל החיוכים של הילד שלי כן, וזה בגלל שהפסקתי לצעוק עליהם.
אין לי ילדים מושלמים, ואני גם לא רוצה ילדים מושלמים.
הילדים שלי לגמרי לא מושלמים. הם ילדים אמיתיים: הם נשפכים מיץ, לא אוהבים להתרחץ, מייללים על ניקיון החדרים שלהם, לא אוהבים ירקות ותמיד רוצים צעצוע חדש... ובמה הם יכולים להיות שונים? הם ילדים!
אני אוהב אותם בדיוק כמו שהם, כמו מערבולת של צחוק ונשיקות מרושלות, לפעמים פזיזות כי הם ספונטניים, לפעמים נרגנים כי יש להם נקודת מבט משלהם על דברים, לפעמים קפריזית כי הם רק רוצים להיות מאושרים.
זה מי שהם הילדים שלי: לא מושלמים לחלוטין, הם ילדים.
אני האמא שהילדים שלי צריכים.
עוד לפני שהם נכנסו לחיי, כבר היו לי רעיונות איך אני רוצה לגדל את הילדים שלי. כשהם היו בדרך תכננתי מה אני הולך לעשות בכל מצב. לא רציתי להיות אמא לא מוכנה.
הבנתי איך אני הולך ללמד אותם להתפלל ולנהל נימוסי שולחן טובים. אמרתי לעצמי שלעולם לא אתן להם ג'אנק פוד ושאני אלמד אותם להיות אמיצים, עצמאיים ונדיבים.
בקיצור, תכננתי תוכניות עם אנשים שעדיין לא פגשתי - טעות גדולה!
ואז, הבנתי שאני חייבת להיות האמא שכל אחת מהן צריכה, לא זו שתכננתי להיות - לפעמים איתנה, לפעמים חמה; לפעמים מגונן, ולפעמים דוחף.
כי כל ילד צריך אותי בצורה אחרת, כי כל אחד מהם שונה.
הדעות של אחרים לא חשובות.
יש לי חברים מאוד טובים, איתם אני יכול להיות כנה לגבי הקשיים שיש לי לפעמים בגידול הילדים שלי, ואני מקשיב גם לקשיים שלהם.
אנחנו צוחקים ודואגים יחד, אנחנו מנסים לפתור בעיות או שאנחנו מזהירים אחד את השני על מה שעומד לפנינו. הם השותפים שלי בהורות, אחרי האבא של ילדיי.
אבל למדתי גם שיש כמה מילים ומבטים שאינם נחוצים, כאלה של אנשים חסרי כנות שמזייפים שלמות רק בשביל המראה החיצוני.
הדעות והעצות שלהם לא שוות לי כלום עכשיו. אני חושב שהם צריכים שיהיה לי עם מי להתפאר.
למדתי להניע את עצמי.
אחד מהדברים הרבים שהילדים שלי לימדו אותי, הוא לעשות את הקילומטר הנוסף באותם רגעים שבהם אני מרגיש מותש. זה נכון, הם לימדו אותי לדחוף את עצמי, להיות בן אדם טוב יותר, לסלוח לעצמי באמונה בלתי מעורערת בהזדמנות הבאה.
הם לימדו אותי להבין שאני חזק ומתמיד, יותר ממה שחשבתי. הם לימדו אותי להתמקד במטרה, לא במכשולים, ושאני יכול לעשות את זה בלי לצעוק על הילדים שלי.
היום אני באמת גרסה טובה יותר של עצמי בהשוואה לזמן שהם נולדו. הם גרמו לי להמציא את עצמי מחדש ואתגרו אותי להיות טוב יותר.
אולי הגוף שלי והעיגולים השחורים מתחת לעיניים שלי אומרים אחרת, ואני אפילו לא אזכיר את הציפורניים שלי!
אני לא אומר שאני לא מתגעגע לאיך שנראיתי קודם, אבל לא הייתי מחליף אחרי שהפכתי למי שאני היום בשום דבר בעולם.
כל יום אני מתעוררת עם הרצון להיות אמא טובה עבורם, והכוח הבלתי ניתן לעצירה להצליח לגדל אותם בצורה שכל אחת מהן צריכה, לא כדי לספק את האגו שלי.
למען האמת, אני לא הולך לישון כל ערב מרוצה לגמרי מעצמי. יש לילות שאני עושה ויש לילות שלא. אבל לילות אחרים אני הולך לישון בתחושה שאני חייב להם יום טוב יותר, יותר חיבוקים ואולי הרבה סבלנות.
בימים ההם, יותר מכל אחרים, אני הולך לישון מתוך כוונה מלאה שמחר תהיה לי הזדמנות חדשה לא לצעוק על הילדים שלי.
