הסרטון הזה מראה שאהבה הופכת פגים לחזקים יותר
הסרטון הזה לוכד את אחד מהסיפורים הרבים הנוגעים ללב על פגים ברחבי העולם. לראות את לינדיזי, אמא של מילר, מחבקת את התינוק שלה מכוסה בחוטים ובחיבורים, השאירה אותי מזועזעת.
הדקות הראשונות של הסרטון שכבש את הרשתות החברתיות בסערה נראו כואבות ויפות בו זמנית. היא הצליחה לחבק את בנה, שנולד 15 שבועות מוקדם מהצפוי, בעזרתן של לפחות שתי אחיות שהחזיקו כמה מהצינורות והכבלים שחיברו את גופו של היילוד הקטנטן למכשירים שעוזרים לו להיצמד לחיים.
בהתחלה פניה של לינדזי נראות מודאגות, אבל הן גם - ואני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה כי היא יותר מהבעה - משדרת אהבה ורוך. בסצנה כשהיא מגיעה הביתה היא מספרת שהיא חושבת על בנה, ושתמיד היא.
היא אוהבת אותו ולעולם לא מאבדת את האמונה באלוהים, ולא מפסיקה להאמין שהוא יינצל, כנגד כל הסיכויים והמצוקות. והוא. "הוא לוחם", היא אומרת בשלב מסוים.
הסרטון, שנקרא "מחלקה מיילים - שנה ראשונה" ותועד על ידי אביו בנימין סקוט, צלם מקצועי, הוא סיפור אהבה שמרכז 107 ימי אשפוז בשש דקות.
סרטון על אהבה
"הסרטון מסכם את השנה הראשונה של בני. הוא נולד מוקדם מאוד ונאלץ להתגבר על מכשולים גדולים רבים, אבל אף אחד מהם לא היה גדול מאלוהים. זהו סיפור על אהבתה של אם לתינוקה", כתב בנימין.
הסרטון היפה הזה מדגים את אהבתה הבלתי מותנית של אמא שלעולם לא מאבדת אמונה, שמדברת עם התינוק שלה כל יום ומראה לו עדינות, למרות שהיא יודעת שהוא מתמודד עם מצבים קשים בגלל כמה הוא קטן.
הסיכויים שמיילר המחלקה ישרוד היו מועטים, כפי שהם עבור פגים רבים בעולם, אבל הם גם בטיפולם של רבים שלא מפסיקים להאמין בהם.
הכיתוב של אחת התמונות שפרסם בנג'מין סקוט באינסטגרם שלו אומר משהו כמו: היום הוא יום גדול עבורו, ישימו בו קו IPCC שימשך לוריד בזרוע או ברגל עד לליבו..
זה הליך עדין, אבל זה יהיה צעד גדול קדימה עבורו. בבקשה המשך להתפלל עבור החבר הכי טוב החדש שלי.
התמונות מספקות גם דין וחשבון על המאבק המתמיד של פגים בתוך אינקובטור. "אני רוצה להודות לרופאים, לאחיות ולצוות בכל רחבי העולם שעושים זאת למשימתם לעזור לתינוקות האלה להשתפר. בזכותכם הייתה לבן שלי ההזדמנות לחזור הביתה!" הוסיף בנימין.
סיפורו הוויראלי של אבא של וורד מיילר מילר
"Ward miles - First Year" הוא סרטון ויראלי, אבל זה לא הסיפור היחיד על קרב כל כך יפה. אני יודע שיש מאות אמהות בעולם שיש להן סיפורים מדהימים לספר.
בשנה שעברה ראיינתי את אלבה הררה דה אנסינס. היא אמו של חורחה אנדרס אנסינס, שנולד לפני חמישה חודשים, במשקל 500 גרם, ושהרופאים שטיפלו בו לא האמינו שישרוד. אבל הוא עשה זאת.
"האחיות אמרו לי: נראה שהוא לא עומד באתגר". מילים אלו פירושו שהם האמינו שהתינוק לא ישרוד. אלבה מעולם לא שמה לב אליהם.
גם וורד וגם חורחה נולדו מוקדם מכפי שהגיעו להם; האיברים שלהם לא התבגרו, אבל בנוסף להתקדמות הטכנולוגית העדכנית ביותר, שתי האמהות התמסרו לאהבה לילדיהן.
שניהם דיברו עם התינוקות שלהם באינקובטור, אמונתם מעולם לא נשברה למרות שהתחזית נראתה מרתיעה. שניהם היו משוכנעים שאהבתם ועזרת ה' יצילו את ילדיהם.
לאחר 14 עצירות נשימתיות, חודשי אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים לילדים, התערבויות כירורגיות, העברות חירום לבתי חולים אחרים לצורך דומי לב... לילות ללא שינה, קורבנות כספיים של ההורים ושנים של טיפול, חורחה אנדרס לא רק שרד: עכשיו הוא ילד בריא ומוכשר בן 9, מספרת לנו אלבה הררה.
שלה היה הריון מרובה עוברים בו התינוקות החלו להתקלקל לאחר חמישה חודשים עקב בעיות לחץ דם, מתחים כרוניים וקדם רעלת הריון, ולכן היא עברה הפלה טיפולית שהצילה תינוק אחד במשקל חצי קילו, במשקל 500 גרם ובהמשך 400 גרם.
"כל מה שקרה עם חורחה צריך לשרת מטרה כלשהי. התחלנו לעבוד על זה, ולחלוק את הניסיון שלנו כי זו עבודת אלוהים, ויש ערך לעבודה שעושים הורים, משפחה, מורים ואנשים אחרים נמצאים בסביבת הפג שלנו", אומרת הררה, שגם ראתה את הסרטון של וורד מיילס.
