האחריות של חינוך הילדים, אם כן, היא כזו שנופלת באופן שווה על המורים וההורים.
האחריות לחינוך ילדים נופלת באופן שווה על ההורים והמורים כאחד. היום אנחנו הולכים להסתכל על האופן שבו האחריות הללו התפתחו עם הזמן, כמו גם את המצב האידיאלי הנוכחי.
במשך דורות, החברות התלבטו לגבי חלוקת האחריות בכל הנוגע לחינוך ילדים. התהליך החינוכי מתחיל ללא ספק בבית ולאחר מכן ממשיך כשהילדים הולכים לבית הספר. ושני המרכיבים הכרחיים על מנת שחינוך ילד יניב את התוצאות הנכונות.
אם נתמקד ברוב המחקרים הקשורים, נוכל לאשר שהאחריות הזו נופלת באותה מידה על הורים ומחנכים.הורים בולטים בדרך כלל במימוש פעילויות חינוכיות שקשורות לערכים, מיומנויות חברתיות והסתדרות עם אחרים. מורים ופרופסורים, לעומת זאת, בולטים בכל הנוגע להוראת ידע ואסטרטגיות חינוכיות.
שיתוף פעולה בין משפחות ובתי ספר בחינוך ילדים
ישנם מחקרים רבים המדברים על הקשר הקיים בין בתי ספר ומשפחות. לדוגמה, במחקרו משנת 1998, איגנסי וילה בחן מקרוב את הדינמיקה של בית ספר-משפחה. כאן הדגיש פרופסור זה לפסיכולוגיה התפתחותית ולחינוך באוניברסיטת גירונה את הצורך החינוכי לקדם שיתוף פעולה בין משפחות ובתי ספר.
המחקר שלו מצביע על המגוון הרחב של ההשפעות החיוביות של שיתוף פעולה. כאשר הורים ובתי ספר עובדים יחד, התוצאה חיובית להורים, מורים ובעיקר, תלמידים.
גם הפרופסורים מרסדס מנאני ופדרו ג'יי סאנצ'ז (אוניברסיטת קומפלוטנס במדריד, ספרד) התייחסו לנושא במאמר מ-1997. כאן, הם הסבירו שמשפחות היו גם הסוכן הראשון של סוציאליזציה בחיי הילדים. זה נמשך עד שהילדים מתחילים ללמוד, בסביבות גיל 6. עם זאת, מציאות זו עברה שינויים מסוימים לאורך זמן.
התפתחות האחריות בחינוך ילדים עקב שינויים חברתיים
המצב שמאניאני וסנצ'ז הצביעו עליו במאמרם התפתח בגלל שהמשפחות עצמן השתנו:
יתרה מכך, ילדים רבים לומדים בבית הספר בגיל צעיר יותר.
עם הזמן שחלף, הסוציאליזציה של ילדים בתוך הגרעין המשפחתי שלהם היא אחריות שנופלת יותר ויותר על ההורים. שינויים חברתיים מסוימים הולידו השלכות שליליות בכל הנוגע לסוציאליזציה של ילדים. יחד עם זאת, משפחות צריכות לחשוב על אמצעים חדשים לטיפול בילדיהם הקטנים.
האחריות לחינוך ילדים נופלת באופן שווה על ההורים והמורים כאחד.
"למרות כל זה, המשפחה ממשיכה להיות אחד הגרעינים החברתיים החיוניים שמפעילים השפעה חזקה על יחידים".
- לואנגו -
מאז תחילת המאה ה-20, מורים לימדו חומרים מורכבים יותר ויותר. במקביל, הם משתמשים בשיטות חדשות שאין להן שום קשר למה שחוו ההורים כשהיו בבית הספר. זו התוצאה של העובדה שהפדגוגיה הופכת כל הזמן ליותר ויותר מתמחה.
כתוצאה מכך, נראה שלהורים יש פחות מה לומר על המתרחש בבתי הספר. לכן, לבתי ספר ולמשפחות מתחילות להיות קבוצות של אחריות נפרדות. הורים ומחנכים מתחילים לחפש יעדים שונים, שיכולים להוביל את מערכת היחסים שלהם לקונפליקט.
שנים האחרונות
עם זאת, בשנים האחרונות צורת ראיית הדברים השתנתה. רבים החלו להגן על הרעיון שלבית ספר ולמשפחות יש השפעות חופפות וחולקים את האחריות לחינוך ילדים. הם שני מוסדות שחייבים לשתף פעולה בחינוך הילדים.
"הורים ומחנכים צריכים להגדיר מחדש את מערכות היחסים שלהם, להחליף קונפליקט בשיתוף פעולה"
אוליבה ופלאסיוס -
אין עוררין על הצורך של משפחות ובתי ספר להתאחד ולעבוד יחד. האחריות לחינוך ילדים נופלת על שני הצדדים באופן שווה, ויש לכך סיבות רבות.
"להורים יש את הרגישות המולדת הדרושה כדי לחיות עם ילדים, להקשיב לחוסר המשמעות הגדול ביותר, לדבר בצורה ובחיבה שאנחנו, כמורים, לפעמים מאבדים, בשאיפה מופרזת למקצועיות."
- וסי וג'ורגנס -
יחד עם זאת, הורה שמשתתף בחינוך הילד נתקל גם ביתרונות:
"הוא או היא יכולים לכסות את הצורך והזכות שלהם להיות מודעים יותר לתפקידם כמחנכים וכמי שאחראים בסופו של דבר לעצמאות ילדם מאשר אותם הורים שאינם משתתפים. כמורים, אנחנו נהיה אנשי המקצוע שיסייעו להם, אבל ההורים צריכים לדאוג לעצמם כפי שאני, מורה, עושה עם ילדיהם".
- וסי וג'ורגנס -
סיכום
לסיכום, הן למשפחות והן לבתי הספר יש מטרה משותפת: ההתפתחות הכוללת של צעירים וצעירות. האחריות של חינוך הילדים, אם כן, היא כזו שנופלת באופן שווה על המורים וההורים.
לפעמים למשפחות יש נטייה לאפשר לכל האחריות הזו ליפול על המורים. עם זאת, יש לחזק את החינוך שאנו נותנים לילדינו בבית הספר, ולהיפך.
