כשהשותפים שלנו לא מעריכים את מה שאנחנו עושים בחופשת הלידה?
תאמינו או לא יש הרבה בני זוג ואנשים שלא מעריכים את משימת גידול הילד ואת החשיבות של חופשת הלידה. החודשים הראשונים גובים מחיר פיזי ורגשי שיכול להיות מתיש לא פחות או אפילו יותר מיום עבודה של 8 שעות.
ברור שהבחירה להישאר בבית כמה שנים כדי לגדל ילד, היא החלטה שיכולה להתקבל גם על ידי אמהות וגם אבות. עם זאת, יש משהו שצריך להישאר ברור: למרות שלא הולך לעבוד, משימה זו חשובה לא פחות.
בסופו של יום אנחנו מותשים ותשישות זו מוצדקת לחלוטין. נרחיב על נושא זה היום ב"גוגל".
חשוב להבין מעל הכל, שלהיות זוג פירושו להיות צוות. אם הרעיון הבסיסי הזה לא מובן, אז פרויקט גידול ילד שתלוי כל כך בהדדיות, טיפול ואמפתיה יהיה ללא ספק קשה מאוד.
אם האם או האב מרגישים בודדים או לא מובנים בזמן שהם מטפלים ובן הזוג שלהם יוצא לעבודה, זה יכול לגבות מחיר רציני מהקשר.
כשהשותפים שלנו לא מעריכים את העבודה שאנחנו עושים בחופשת הלידה
יש בני זוג נפלאים ויוצאי דופן שקל לחיות איתם חיים הרמוניים. סימפוניה מושלמת שאין בה תוכחות. איפה ביטויים קלאסיים כמו "אני עוזר לאשתי או אני נותן יד לבעלי או לבן הזוג שלי" לא קיימים.
אף אחד לא נותן יד לאף אחד כי יש רעיון מרומז שלהיות משפחה פירושו לבצע פרויקט משותף. פרויקט שבו משולבים מאמץ ומסירות.
ההסכם הזה כבר נערך ואם אחת מהחברות מחליטה לצאת לחופשת לידה כדי להיות כמה שנים בבית כדי לגדל את הילדים, על האדם השני לקחת את תפקידו ולכבד את עבודתו של בן/בת הזוג.
יש הרבה זוגות שלא חווים את המציאות הזו. לרוב מדובר בנשים - וחלקן בגברים - שמקדישים 24 שעות ביממה לטיפול בילודים. הם מרגישים לא מובנים ולא מוערכים על ידי בן הזוג שלהם.
" אמא שלי גידלה 5 ילדים ומעולם לא התלוננה". "אבל הדבר היחיד שתינוק עושה זה לאכול ולישון, אי אפשר להתלונן." "אתה מבלה את כל היום בישיבה בזמן שאני עומד ועובד כל היום. "
המשפטים האלה כואבים. משפטים כמו אלה יכולים להרוס ולגרום לנזק רב עד כדי השפעה על גידול הילדים. זה קורה בגלל שאמא או אבא עצובים לא יכולים לתת את המיטב מעצמם לילדיהם. כל זה צריך להילקח בחשבון.
כשאמא או אבא מרגישים "לכודים".
כשהם מגיעים הביתה וארוחת הערב עדיין לא מוכנה. הבגדים לא מכבסים והבית לא נקי הם שואלים " אבל כמה היית עסוק כל היום?"
ייתכן מאוד שבני הזוג שלנו מבחינים רק בדברים מסוג זה. הם רק רוצים לראות שהתינוק ישן עכשיו רגוע ומרוצה, ונח מרגיש שמח ואהוב.
- עכשיו, אם הגישה והתגובה הזו חוזרת על עצמה מדי יום ביומו, אז ההורה שנמצא בחופשת לידה יתחיל להרגיש מוגבל נורא ואפילו לכוד. הם מרגישים כך כי המשימה היפה שלהם לגדל את ילדיהם אינה מוערכת. כי האדם שהם הכי אוהבים, בן הזוג שלו, לא מעריך את העבודה הקשה שלהם.
- ערנות היתר שאנו חווים בחודשים ובשנים הראשונים של גידול ילד גורמת לרמות הלחץ שלנו לעלות לגבולותיהן. אנחנו מפחדים מנפילות, אנחנו מפחדים שהתינוק לא אוכל מספיק, שהוא לא ישן כמו שצריך. אנו צופים סיכונים וצופים בהם בכל שנייה ביום.
- אם בנוסף השותפים שלנו מאשימים אותנו בהזנחת מטלות הבית או מבקרים אותנו על עייפות, אז משהו לא בסדר. הם לא מעריכים אותנו. אנחנו לא זוכים לכבוד, וזה מצב מורכב שבו משהו צריך להשתנות.
אני בבית, אבל העבודה שלי חשובה לא פחות.
במקרים מסוימים, בני הזוג עושים הסכם: אני אקח חופשת לידה ואתה תעבוד. אחד מבני הזוג יהיה אחראי לתחזוקה כלכלית של הבית ואילו השני ייקח על עצמו משימה חשובה לא פחות. המשימה לגדל, לחנך, לדאוג ולהעניק חיבה לאותם חיים חדשים שמעצבים בתורם את שורשי הזוגיות.
לכן, זה חיוני שיש לנו את הדברים הבאים ברורים:
- לגדל ילד זה לא רק עבודה. זה חלק מהחיים שלנו, זו עבודה שתופסת 24 שעות 7 ימים בשבוע.
- להביא ילד לעולם פירושה השקעה באשליות, זמן, אהבה ומסירות. אם לא תהיה הדדיות בין בני הזוג, הפרויקט לא יוכל להתקיים. לא נוכל לספק את איכות החיים האותנטית שתהיה הטובה ביותר עבור ילדינו.
- הטיפול בבית הוא משני. העדיפות שלנו תמיד צריכה להיות התינוק. אם בן הזוג שלנו חוזר הביתה לראות שהבגדים לא גוהצו, זה לא אומר ש"לא עשינו כלום" כל היום.
לאמא או לאבא יש את כל הזכות שבעולם לומר שהם עייפים. יש להם אותן זכויות כמו של האדם שעבד כל היום. זה שהם אומרים שהם עייפים לא אומר שהם אוהבים פחות את הילדים שלהם. הם רק מחפשים שחרור וכמובן שמגיע להם הבנה של בן הזוג.
