האם הוראה מבוססת פרויקטים היא האופנה האחרונה?

רבים עשויים לחשוב בטעות שהוראה מבוססת פרויקטים היא אופנה לאחרונה. עם זאת, הוא יושם כבר בתחילת המאה ה-20. אז למה הורים אוהבים הוראה מבוססת פרויקטים? ומה המורים חושבים על זה?

בלמידה מבוססת פרויקטים, הילד הוא זה שאחראי ללמידה שלו והמורה הופך למנחה במהלך תהליך זה. במילים אחרות, מתודולוגיית הוראה זו הופכת את התפקידים המסורתיים.

המורה אינו עוד דובר בלבד והתלמיד משקיף במהלך השיעור. שניהם עדיין חייבים לקיים אינטראקציה, אבל עכשיו התלמיד הוא זה שמציג את הרעיונות והמורה חייב להקשיב להם ולסדר אותם.

הוראה מבוססת פרויקטים כצורך בשינוי

עם זאת, מצב חדש זה גורם למורה לצאת מאזור הנוחות שלו. ומתעוררות הספקות הראשונים: "האם ייקח לי יותר זמן להתכונן?", "האם נצליח לעבור את כל התכנים הדרושים?", "איך אני מעריך את הלמידה של התלמיד?"

אולי כל השאלות הללו הן שמעכבות מחנכים רבים בכל הנוגע ליישום הוראה מבוססת פרויקטים.

אם כי נראה שדבר אחד ברור: בהוראה הקונבנציונלית, תלמידים שלא מסתגלים אליה יוצאים מחוץ למערכת. הסיבה לכך היא שתשומת לב לגיוון קשה יותר תחת מערכת זו. ומי שמצליח לעבור את השלבים השונים מאבד את מה שמייחד את הילדים: היכולת לדמיין ולשאול שאלות.

המחנך והסופר הבריטי קן רובין החל בניסוי עם קבוצת ילדים קטנים. במחקר שלו מעורבים 1500 ילדים להם הוא ערך מבחן כדי להעריך את "החשיבה המגוונת" שלהם. חשיבה שונה היא היכולת שלנו לראות תשובות מרובות לשאלה אחת.

תשעים ושמונה אחוז מהם היו גאונים בחשיבה שונה. חמש שנים מאוחר יותר, רק 50% עדיין היו גאונים. וכעבור עשור, האחוז ירד בחצי. הוא שיתף את מסקנות המחקר שלו בספר נקודת שבירה ומעבר.

עם זה, אנחנו לא אומרים שהמתודולוגיה הקלאסית של החינוך היא טעות. במקום זאת, אולי זה לא מסתגל לאתגרים החדשים שילדים מציבים בפנינו היום. מורים חייבים להתחרות בטלפונים סלולריים, אינטרנט, מדיה חברתית, משחקי וידאו... ואולי, רק אולי, מתודולוגיה שבה הם גיבורי "משחק הלמידה" שלהם היא הפתרון לצרכים חינוכיים חדשים.

האם הוראה מבוססת פרויקטים היא המצאה מודרנית?

אבל, כפי שכבר הזכרנו, למידה מבוססת פרויקטים אינה, בשום אופן, המצאה של המאה ה-21. מחנכות ופסיכולוגים ידועים כמו מריה מונטסורי, שבזכות ההתנסויות שלה עם תלמידים בסיכון להדרה חברתית, תמיד בחרה בחינוך קונסטרוקטיביסטי מכוון ילדים שבו ילדים ירגישו חופשיים לפתח את יכולותיהם בסביבה יצירתית.

לכן, מול שיעורי הכישלון והנשירה המדאיגים מבית הספר בשנים האחרונות של שלב החובה, נאלצה הקהילה החינוכית לפעול, למרות שהפתרון הוא בן כמעט מאה שנה.

אחרי הכל, ילדים הם עדיין ילדים, לא משנה באילו זמנים אנו חיים. נכון שלהתאמה הזו להוראה שיתופית יש את הפוגעים, אבל הזמן והתוצאות הטובות כנראה ישכנעו אותם.

קרא גם: עזרו לתלמידים לבחור מסלול קריירה על סמך החוזקות שלהם

קרן של תקווה

קהילות למידה כבר מספקות הוכחה לכך. מדובר בבתי ספר שהימרו על הפיכת המוסדות שלהם ללולים חינוכיים שבהם כל הקהילה החינוכית מעורבת בחינוך הילדים ושבו התלמידים אחראים ללמידה שלהם.

לא רק שהם נלחמו בהצלחה בהתנתקות ובשונות בכיתה, אלא שבאמצעות כבוד וסובלנות ופעולות מוצלחות מסוימות, התלמידים, משפחותיהם ומורים חשים שהם נותנים משמעות לחינוך הילדים.